<h1>או"ז שו"ת סימן תשנ"ב</h1>
<h2>דף קיט:</h2>
ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בהכ"נ אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן. צר (לימלך) [לי עליך] והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהייתה רשאי להוציא דבר מפיך הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצ"א ושבוורמש"א ושבשפיר"א הלא משם יצאת תורה לכל ישראל הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שברינוס ושבכל ארץ אשכנז ומלכיות שלנו נהגו אבותינו ואבות אבותינו צדיקי' קדושי' חכמים מחוכמים ועתה אתה כותב עליהם שוטים והלכה אומרת ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי נפש אל תשנו ממנהג אבותיכם כי לא דבר רק הוא ואם הוא רק מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק. שאבותינו נהגו כדין וכתורה כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בע"ש ובעי"ט לקדש את השבת ולהעיד עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא, לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחי' בין לרב בין לשמואל [פסחים ק', ע"ב] אלא לקידוש היום ברבים נתקן כדאמרי' בירושלמי בפ' אילו דברים [הלכה א'] אמר ר' זעירא מדברי שניהם מבדילין בלא יין ואין (מבדילין) [מקדשין] אלא על היין [היא] דעתיה דר' זעירא [דר' זעירא] אמר מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משמע קידושא פי' לשמוע קידוש על היין א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין ש"צ [עובר] לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ גו' ואומר ברכה אחת מעין [שבע] מגן אבות בדברו וחותם במקדש (השם) [ישראל ואת יום השבת]. הא למדת דוקא היכא דליכא יין היה אומר ש"צ ויכלו אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכה אחת מעין שבע אבל ויכולו לא היה אומר ש"צ בקול רם אלא בלחש בתפילה בלבד כמו כל יחיד שאומר בתפילה בלחש כההיא דכתבי הקודש [שבת קי"ט, ע"ב] דאיירי בתפילת לחש ושוב נהגו לומר ויכלו בקול רם אע"פ דאיכא יין וקידוש על הכוס בביהכ"נ וטעמא מפרש בשוחר טוב משום תלתא אשר כתיבי בויכולו וכשיאמר תלת' זימני ויכולו [ע' לקמן ח"ב סי' כ' שם איתא על נכון] תלתא אשר כנגד תלתא אשר דכתיבי בפרשת פרה אדומה דכשם דפרה מכפרת כך השבת מכפרת אבל מעיקרא לא תקון לומר ויכולו אלא היכא דליכ' יין מפני שקידוש היין שתקנו היינו לכבוד שבת ולקבלת שבת והיכא דליכא יין דליכא קידוש תקנו ויכלו לומר במקום הקידוש אבל כדי להוציא אורחין לא נתקן כלל אלא לקידוש היום, כמו קידוש דראש חודש כשהיו מקדשין החודש במסכת סופרים [פי"ט הלכה ט'], וכמו ז' ברכות דחתן וכלה שתקנו על הכוס כדאיתא בירושלמי דסוטה דפ' כשם אע"ג דאינה באה לצורך אכילה כלל כמו כן הכא קידוש על היין שבערבי שבתות וימים טובים שתקנו לא לצורך אכילה אלא לצורך היום ואע"ג דקידשו בביהכ"נ תקנו לקדש בבית כמו הבדלה דאע"ג דהבדיל בתפלה תקנו להבדיל על הכוס בבית והא דפרכי' אלא לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ה"פ למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי להוציא הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה ומשני לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבית [הכנסת], ואע"ג דעיקרו לאו להכי אתא מ"מ דאי נתכוין לצאת בו מאן דלא אפשר ליה שיהא יוצא, אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישי' כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר. ויש מפרשים דאע"ג דמעיקרא תקנו בעבור האורחים והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בו הוי עלינו חובה, מידי דהוה אמגן אבות דמעיקרא איתקן בעבור המזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן ביישוב וחשו למשתהה יחידי ותקנו זו הברכה בעבורה אעפ"כ אע"ג דהשתא בתי כנסיות שלנו בעיר וליכא למימר האי טעמא אפ"ה אנו מתפללים ולא אמרי' דברכה לבטלה היא, הכא נמי אע"ג דמעיקרא בעבור האורחין נתקן והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בה נעשית עלינו חובה וליכא משום ברכה לבטלה. ועוד שמעתי שיש בירושלמי לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי לזכות את התינוקת פי' שירצו לשמוע ברכה ויענו אמן ויטעמו מן הברכה. ואתה איש נבון וחכם תיכף לזכרך ברכה. שמורה וערוכה. ברמ"ח איברך ותהי' דעתך נמוכה. נגד רבותיך נוחי נפש. למען תאריך ימים ושנים בעסק התורה ובקיום המצות כחשקי אוהבך כלבך. יצחק בר משה נב"ה.
